<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"ג ח"ב</h1>
<h2>דף ב:</h2>
עד א' פוטרו משבועה אם מסייעו כמו שמחייבו מציעא כך דקדק ר"ת וכן כתב רבינו מאיר וחזק בזה בראיות לחזק דברי ר"ת. ור"י הקשה עליו והרא"ש דחה קושיות הר"י. יש מי שכתב כי אינו פוטרו משבועה דא' ויש מי שכתב כי דברי ר"ת לפוטרו אפילו משבועה דאוריתא וכן נראה עיקר מציעא.
<h2>דף ד.</h2>
מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשי' והילך פטור משבועה דאוריתא פרש"י הילך והנם בביתי ושאר מפרשים אמרו כי אינו הילך אלא כשנותן מיד בבית דין אבל בפקדון והנם בביתי די כי פקדון כל היכא דאיתי' ברשות דמריה איתיה וכן נראה עיקר. וכן הדין אם עומדת באגם. מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו שיש לו נ' נשבע שבועה על השאר מציעא כמו מודה בקצת שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים.
<h2>דף ד:</h2>
מודה במקצת בשעבוד שטר והשטר בעין אינו חייב שבועה דאוריתא דה"ל שעבוד קרקעות ואם אין השט' בעין חייב שבועה דאוריתא כגון מנה לי בידך בשטר ואבד השטר והלה אומר אין לך בידי אלא נ' מאחר שהשטר אין כאן כך כתב הרמב"ן פ' יש נוחלין ויש שחלקו עליו וכן דעת התוספות כי הכל כלו' כל הלואה אפילו על פה מקרי שעבוד קרקעות למ"ד שעבוד דאוריתא ומודה במקצת שחייב שבועה דאוריתא מיירי כשמחל השעבוד לו או בשאין לו קרקע במציעא בההיא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. כתב רי"ף ש"מ דהיכא דאמר ליה מנה לי בידך נ' בהדי שטרא ונ' על פה והודה בנ' שבשטר וכפר בנ' שבעל פה נשבע עליהם שבועת היסת ומפטר דה"ל שטר שעבוד קרקעות וה"ל כהודה בקרקעות וכפר בכלים ולפיכך לא ישבע שבועה דאוריתא נראה מדבריו שאם לא היה בשטר שעבוד קרקעות כגון מנה יש לי בידך נ' בכתב ידך ויש בו נאמנות שאין יכול לומר פרעתי ונ' על פה והודה בנ' שבכתב ידו וכפר באותן שבעל פה שחייב שבועת התורה אף על פי שהודה בדבר שאם היה כופרו שלא היה מועיל לו כיון שאין בו שעבוד קרקעות וכן כתבו קצת מהמפרשים שיש ויש מי שכתב שכל זמן שהודה בדב' שלא היה יכול לכפור דה"ל הילך ופטור משבועה דאוריתא וכן כתב הר"מ במז"ל שבועות.
טענו עשרה כדי שמן יש לי בידך והודה קנקנים לא הוי הודאה ממין הטענה כי קנקנים לא טענו כי אם שמן אבל טענו עשר' כדים מלאים שמן או עשרה כדי שמן לבד והודה בקנקנים יש בטענה זו ובכללה קנקנים והוי הודאה ממין הטענה בכתובות בשבועו' שבועת הדיינין. טענו חטים ושעורים וכן כלים ופרוטה והודה באח' מהן חייב שבועת התורה אבל כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעו' פטור ואם הודה במקצת כלים חייב. הודה במקצת קרקעות פטור שבועות מציעא כתובות. טענו חטים וקדם הוא והודה בשעורים וחזר ואמר התובע גם שעורים הייתי מבקש לטעון רואין אם במערים הנתבע קודם שמיהר להשיב קודם שיגמור האח' טענתו חייב שבועת התור' ואם לאו פטור ואף על פי שאחר הודאתו תוך כדי דיבור אמר גם שעורים שבועות. ומכאן נראה דאין מודה במקצת חייב שבועת התורה אלא כשההודאה אחר התביעה. אין נשבעין שבועת התורה כי אם שבועת היסת על הקרקעות ועל העבדים ועל השטרות בין מודה במקצת בין בעד אחד.
<h2>דף ה.</h2>
טענו חטי' והודה בשעורים פטו' ופרש"י שפטור אף מדמי שעורים שמאחר שטענו חטים כבר אמר שלא נתן לו שעורים ואחולי אחיל גביה פי' לא צריכא למימר אם אמר נתבע מילי דכדי אמרי לך אלא אפי' החזיק בטענתו ואמר אמת הוא ששעורים יש לך בידי פטור ודוקא שתובע אומר תן לי שעורין לכל הפחות שהודית בהם אבל אם אמר תן לי שעורים שכך היה בדעתי לתבוע אותך עליהם אחר כך ואתה קדמת להודות חייב בשעורים כך נראה כל זה לפרש"י. ושאר המפרשי' פי' טעם הודאה שהוד' שאין בידו שעורין וכן כתב הרא"ש ופי' כגון דאמר חטים הלויתיך וביום פלוני ובשעה פלוני' ואמר הוא שעורים היו דאם איתא שהלוהו שניהם היה תובע שניהם כיון דבבת אחת היו ולפי זה הוא הדין אם התובע מחזיק בטענתו ואמר לא כי אלא חטי' הפקדתי בידך או הלויתיך פטור אפילו שלא טענו שעה ידועה כי הוא מודה שאין בידו אלא חטים ולפי זה כמו כן דוקא שהנתבע מילי בכדי אמרי לך כשהודיתי שעורים אבל אם מחזיק נתבע בטענתו ואומ' אמת הוא ששעורים יש לך בידי חייב בשעורים. ואם טוען עשר מדות יש לי בידך ואיני יודע אם חטים אם משעורים והלוה טוען ששעורים היו חייב לשלם שעורים אבל אם טוען תובע ודאי חטי' והלוה אומר איני יודע אם חטים אם שעורים פטור פי' ואפילו יש לו עדים שיש לו בידו או חטים או שעורים ואין יודעין אי זה מהם מחטים פטור מטעם המוציא מחבירו עליו הראיה ומשעורין כמו כן שהרי הודה תובע שאין לו בידו אלא חטים כך פירש הרא"ש. ורמ"ה פי' שפטור לא מטעם מחילה כרש"י ולא מטעם הודאה כשאר מפרשים אלא מטעם הודאה שאינה כלום ויכול לומר משטה אני בך כי מה שאמרו שההודאה בבית דין אין צ"ל אתם עדי ואינו יכול לחזור בו דוקא כשתובע אותו אבל בכאן שלא תבעו שעורים יכול לומר משטה אני בך אבל אם לא אמר חייב והתוספות כתבו שאם תפש שעורין מפקינן מיניה וכן כתב הרא"ש ורי"ף כתב דלא מפקינן והרמב"ם ז"ל פי' מהחטים פטור משבועת התורה וחייב שבועת הסת ועל השעורי' פטור וכן כתב רש"י ואם תפס לא מפקינן קמא מציעא שבועות ופירוש הרא"ש עיקר ולפי' רמ"ה אפילו שלא טענו בשעה ידועה ואפילו שאין מחזיק התובע בטענתו אלא שאמר בדעתי היה לתבוע ממך אחר כך שעורין פטור ופירוש המפרשים והרא"ש עיקר ולמטה אכתוב אם היה הנתבע כמערים שקדם מגו דלא היו דברים ולאותם שפסקו דאם תפס לא מפקינן דוקא קודם שבאו לב"ד אבל אם תפס אחר שיצא מב"ד מפקינן. טען לחבירו דבר שאינו מסויים כגון מנורה גדולה ומודה בקטנ' או כיס מלא או בית מלא והלה טוען מה שהנחת אתה נוטל פטור משבועה דאוריתא כי אינינו חייב שבועת התורה עד שיטעננו דבר שבמד' או במשקל או במנין ויודה לו קצת מן המדה או מהמשקל או מהמנין וזהו דבר מסויים כגון זה אומר עד הזיז וזה אומ' עד החלון פי' ומיירי שהרקיבו בפשיעה וחייב לשלם קמא. שבועות [מ"ג ע"א] דאם לא כן הילך הוא או מנורה בת עשר לטרין ומודה בת ה' שהיה יכול לגוררה ולהעמידה על ה' או כור תבואה והודה לתך וכל כיוצא בזה מודה מקצת הטענה ישבע מדאוריתא בין במלוה בין בפקדון כל זמן שיהיה שם הודאה וכפירה אבל שבועת השומרים כגון שומר חנם שטוען שנגנבה ושומר שכר ונאנסה וכיוצא בהם שאין שם הודאה וכפירה חייב שבועת התורה אפילו כופר בכל קמא.
כופר בכל פטור משבועת התורה ומקצת מודה חייב וכופר בכל משביעין אותו שבועת הסת שבועות. ויש מי שפסק דלא בעינן דררא דממונא וכן פסק רב אלפס כלישנא קמא שמשביעין שבוע' היסת אפילו במנה לי בידך אין לך בידי כלום דליכ' דררא דממונא וכל שכן אי איכא דררא דממונא כגון מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר ליה תנהו החזרתיו לך ורבי' האיי כתב דהיכא דליכ' דררא דממונא לא משבעי' ליה ומשמתי' ליה עד שיודה האמת. ור"ת לא היה מוחה בדיינין המשביעין בלא דררא דממונא.
<h2>דף יז.</h2>
א' תבע לחבירו ואמר לו הדיין צא תן לו או חייב אתה ליתן ואמר אחר כך פרעתי נאמ' בשבועת היסת לפי' אם בא מלוה לבדו ואמ' שיכתבו אדרכתא לו על נכסיו אין כותבי' אבל יש חלוק בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו כגון אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי בזמן פלוני לפלוני והעדי' מעידין שבאותו זמן היה עמה' שכנגדו נשבע ונוטל ובחייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי בזמן פלו' והעדים מעידין שתבעו בפניהם ולא פרעו וחזר ואמר פרעתי נאמן. צא תן לו או חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן לפי' אם בא מלוה לכתוב אין כותבין אבל יש חלוק בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו בכפרן כמו האומר פרעתי והעדים מעידין אותו שלא פרעו אינו נאמן כי הוחזק כפרן ובחייב אתה ליתן לו לא הוחזק כפרן וכתבו התוספות כי כשהוחזק כפרן נוטל שכנגדו בלא שבועה ולא דמי לחשוד על השבועה כי שכנגדו נשב' ונוטל דהתם פסול מצד אחר לא מתביעה זו פרש"י והעדים שאומרין בהלכ' שמע עליו שלא פרעו כגון שאמרו העדים בפנינו תבעו פרע ליה כאשר אמרו בית דין ולא פרע בפנינו הואיל ובפניהם העיז לעבור על פי בית דין אינו נאמן שוב לומר פרעתי זולתי בחייב אתה ליתן לו נאמן ולא הוחזק כפרן והרא"ש הקשה עליו ופי' כגון דאמר במקום פלוני פרעתיו ואמרו עדים והלא במקו' פלו' עמנו היית ואפ"ה בחייב אתה ליתן לו נאמן ולא הוחזק כפרן מציעא דכל מעשה בית דין אין כותבין אלא מדעת שניהם דדילמא אזיל ופרע והדר גבי מיניה. טוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום כגון שאמר פרעתי כגון מזונות לאלמנה או לבת וכן בכל דבר שהוא תנאי ב"ד אינו יכול לומר פרעתי מציעא. ויש מי שפסק שאפילו במקום שכותבין כתובה גובה כתובה מכח ב"ד בלא כתובה ולא מצי למימר פרעתי. ורב אלפס פי' וכן הרמב"ם ז"ל כי דוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבים אינה גובה בלא כתובה נאמן לומר פרעתי.
<h2>דף נה.</h2>
הודאה שוה פרוטה ואם התחילו ב"ד תחלה לשוה פרוטה אין גומרין לפחות משוה פרוט' מציעא. חיטין שזרען בקרקע אם חייב עליהם שבועה דאורי' אם לא עלה בתיקו ומספק לא משביעינן ליה אדאוריתא מציע' [נ"ו ע"ב]. נושה בחבירו מנה לא יאמר אטעננו מאתים כדי שיודה לי ק' ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר וכן למי שחייב מנה וטוענין לו מאתים לא יאמר אכפרנו לב"ד ואודה לו חוץ לבית דין כדי שלא יתחייב לי שבועה ויגלגל עלי ממקום אחר וכן ג' שנושין בא' מנה לא יהא א' טוען וב' מעידין כדי שיוציא ממנו המנה שבועות. תובע לחבירו בשמא ומתוך הודאת הנתבע חזר טענתו בריא שהודה במקצת חייב שבועת התורה כך נר' מדברי רש"י בגטין וגדולי המורין חלקו לו דאין נשבעין על טענת שמא.
<h2>דף צז:</h2>
מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם ואם אמר איני יודע אם הלויתני פטו' ונשב' הסת שאינו יודע ואם בא לצאת ידי שמים חייב וכן כתב רי"ף. ואם בלא תביעה אמר הלויתני או גזלתיך או הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי יש מי שכתב דנראה דחייב לצאת ידי שמים וכן כת' רי"ף וכן כתב הרמב"ם דאינו חייב לשלם כמו שכתבתי ידי שמי' חייב לשלם. ועוד כתב במנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי חייב לשלם כמו שכתבתי ולא ישבע תובע אפילו הסת כי כבר הודה שהיה חייב לו ע"כ ואם בלא תביעה אמר איני יודע אם הלויתני או גזלתיך או הפקדת אצלי פטו' אפי' לצאת ידי שמים קמא.
